זהו, אי אפשר יותר להתחבא. ולא שלא ניסיתי, בחיי.
ניסיתי לדחוק הצידה את הרצון הזה שעלה בי לכתוב: "זה לא הזמן המתאים", טענתי ביני לבין עצמי.
"את רק בתחילת הדרך החדשה שבחרת לעצמך, עמוסה בעשייה".
"למה לך גם בלוג על הראש שידרוש ממך לתחזק אותו בקביעות?"
וחוץ מזה, טען עוד קול בראשי: "אין לך עדיין מה לומר לעולם". עיצבן אותי הקול הזה, מודה. מה, רק בגלל שכבעלת עסק אני עוד ירוקה וטריה אין לי מה לומר? ומה על כל נסיון החיים שצברתי עד היום במשך ה-30 שנים שאני חיה (+17.5 נוספות, אבל למה להתקטנן).
עוד הוסיף הקול- "למה שמישהו יתעניין במה שיש לך לומר- יש כל כך הרבה בלוגריסטים בסביבה, ומתוכם מאמנים רבים, אז מה כבר יש לך לחדש?" עצרתי רגע, להרהר במסר בחדש שלו והבנתי שהכתיבה היא קודם כל בשבילי, דרך להוציא דברים מהמחשבה, מן "יומני היקר" שיהיה לו ברשת עכשיו. ומי שייהנה לקרוא- מה טוב.
ואז עלה הקול הקטלני מכולם, זה שעד היום הוריד אותי במלחמת ידיים בנוק-אאוט: "מה את צריכה את כל החשיפה הזו". אאוצ', בבטן הרכה הכניס לי. כמה טוב הוא מכיר אותי ויודע שלמרות החזות הלכאורה בוטחת, כך אני הופכת מתכווצת מול טוקבקים ארסיים וביקורתיים, נמסה ומשתבללת. נו, אז עם קולות כאלו בראש פנימה, אתם יכולים אולי להבין למה ישבתי על הגדר כל כך הרבה זמן.
ההארה
אז זהו, לקח לי קצת זמן להבין (כמה חודשים ליתר דיוק), שאם בוער בי היצר לכתוב, אם כל הזמן עולים לי בראש סיפורים, רעיונות ונושאים – אז זה בדיוק הזמן המתאים עבורי.
ועוד הבנתי שאם אחכה שתהיה לי מן "בשורה" כזו להביא לעולם, כנראה שהתשוקה לכתיבה לא תתממש אף פעם, כי לא ארגיש אף פעם שיש לי משהו באמת משמעותי לומר.
והכי חשוב אולי עבורי היתה התובנה שכל האמירות האלו הן פחדים שלי, הן לא המציאות, הן רק מחשבות שמתרוצצות לי בראש ומעמידות פנים שהן המציאות. והבעיה היא שאיפשרתי לעצמי להאחז בהן כל כך חזק בלי להרפות, מבלי להפתח לאפשרות שאולי זו לא האמת בכלל. אולי זה דווקא הזמן הנכון לי לפתוח בלוג?, אולי יש לי נושאים מעניינים לכתוב עליהם? ואולי הבלוג יתקבל באהבה?