מכירים את זה כשאתם מנסים להסביר משהו למישהו ומהתגובה אתם מבינים שכנראה לא הצלחתם להסביר? ככה בדיוק הרגשתי כשסיפרתי לסובבים אותי מה זה אימון אישי בזמן הלימודים. "את בעצם תגידי לי מה כדאי לי לעשות?", "אני צריך להתייעץ איתך", "את בעצם כמו פסיכולוגית, לא?" אז זהו, שלא ולא ולא. תוך כדי
בכל תהליך אימון אישי עם מתאמן, באיזה שהוא שלב, ניצבות להן בחדר לצד המתאמן אמונות ומחשבות שמעכבות את התהליך ואת המתאמן. רק אחרי שאנחנו נותנים להן במה, מוכנים לחקור אותן ולהפתח לאפשרות שאינן תורמות לנו, רק אז נוכל גם להסכים לשנות אותן, ולראות איך המציאות משתנה יחד איתן. אחד המתאמנים
נסיונות הדחקה זהו, אי אפשר יותר להתחבא. ולא שלא ניסיתי, בחיי. ניסיתי לדחוק הצידה את הרצון הזה שעלה בי לכתוב: "זה לא הזמן המתאים", טענתי ביני לבין עצמי. "את רק בתחילת הדרך החדשה שבחרת לעצמך, עמוסה בעשייה". "למה לך גם בלוג על הראש שידרוש ממך לתחזק אותו בקביעות?" וחוץ מזה,