בכל תהליך אימון אישי עם מתאמן, באיזה שהוא שלב, ניצבות להן בחדר לצד המתאמן אמונות ומחשבות שמעכבות את התהליך ואת המתאמן. רק אחרי שאנחנו נותנים להן במה, מוכנים לחקור אותן ולהפתח לאפשרות שאינן תורמות לנו, רק אז נוכל גם להסכים לשנות אותן, ולראות איך המציאות משתנה יחד איתן.
אחד המתאמנים שלי הגדיר את התהליך הזה כ"גילוי אמריקה שלו".
כל תהליך שמתרחש בחדר האימון עוזר לנו להפנות את המבט גם להתבוננות עצמית, לגלות את אמריקה שלנו. קחו למשל מתאמנת יקרה שהתפיסה העצמית שלה היתה: אני ביישנית, ולפעמים חסרת בטחון.
נכון, היא סיימה תואר שני במסלול למנהלים באוניברסיטה, מילאה תפקידים בכירים בארגונים, ניצבה במרכז העשייה הארגונית תוך מגע יומיומי עם עובדים ומנהלים בכירים, בארץ ובחו"ל.
איך הביישנות וחוסר הבטחון באו לידי ביטוי בעבודתך? שאלתי. ותשובתה: זה חלק מהתפקיד, ומהציפייה ממני ואני נרתמת לעשייה, אחרי הכל אני טיפוס משימתי מובהק.
בעבודה עמוקה שעשינו עלה שבתוך תוכה נשארו הזכרונות שלה כילדה– זו שבשיעורים לא מצביעה מיוזמתה, זו שרוצה אבל לא מעיזה לבקש עזרה, הסברים. והמחשבות האלו נטמעו בה כל כך עד שהפכו למחשבות שמנהלות אותה, הפכו לאמונות שלה כלפי עצמה גם כשכבר שנים לא אפיינו את מציאות חייה.
בתהליך המשותף הכנסנו סימן שאלה במקום סימן הקריאה- האם זו האמת- האם את עדיין אותה ילדה חסרת בטחון? האם זו האמת? מה המציאות מראה לה? איך היא מרגישה כשהיא מאמינה למחשבה הזו כלפי עצמה?
בעזרת סימן השאלה פרמנו את החוטים שאיתם נאחזנו בתפיסות ישנות שהתקבעו אצלה מזמן ומלוות אותה במחשבות עד היום. תפיסות שלא נכונות לגביה פשוט כי המציאות מראה אחרת.
מצאנו מגוון דוגמאות מהיומיום שלה שסותרות את התפיסה הזו שאחזה בה במשך שנים, דוגמאות שערערו על אותה תפיסה שנשארה מילדות.
בתהליך היא בחרה לאמץ תפיסה שמחזקת ומקדמת אותה בחייה, וכך היא רשמה לעצמה:
"אני אישה בעלת בטחון עצמי ומקרינה זאת החוצה בדרך שלי, בדרך שנכונה לי, דרך שמקרינה נוכחות בוטחת ושקטה".
מה התפיסה שלכם על עצמכם שאתם אוחזים בה ולא משרתת אתכם עוד?
מה המחירים שאתם משלמים בכך שאתם נאחזים בה?